בעידן הקורונה, הסגרים והחמסין האין סופי שנקרא השנה ספטמבר, החופשה הכי משמעותית שלי היא באינסטגרם. מקום המפלט האולטימטיבי בו אני יכולה להתמסר לרגע לאשליה של שרוולים ארוכים, חופים זרים וארצות רחוקות. שם למציאות יש הגיון והעתיד נראה ורוד.
אל הפרופיל של VIA TOLILA הגעתי לפני מספר חודשים דרך צילומים נהדרים שלהן שפורסמו במגזין הנחשב AD France אחריו אני עוקבת. הצצתי והתאהבתי. הקומפוזיציות, הצבעוניות, התאורה המושלמת והסרטונים, שמשלימים את חווית האסקפיזם לטיולים מופלאים מסביב לעולם.
התרגשתי לגלות צילומים מתל אביב וחשבתי לעצמי שהינה, גם אנחנו "על המפה", אבל בעיון יותר מעמיק באתר הבנתי שהמותג שייך לשתי אחיות ילידות ניס שמחלקות את זמנן בין תל אביב, צרפת ונסיעות עבודה מסביב לעולם.
באתר של VIA TOLILA יש גם חנות בה ניתן לרכוש צילומים מודפסים מהפורטפוליו העשיר של הסטודיו. כשפניתי אליהן להתאמת עבודות כחלק מתהליך הלבשה של בית שסיימנו לשפץ גיליתי שתי נשים צעירות ומלאות בכישרון ודרייב.
לורן וענאל אומנם מעדיפות ורגילות לעמוד מאחורי המצלמות, אבל הצלחתי לשכנע אותן לשבת איתי לקפה ולספר לבלוג על העשייה והדרך.
גם ברשתות החברתיות חשוב להן להציג בעיקר את עבודתן ולהמעיט בפרטים על עצמן, רק לאחרונה נוסף צילום שלהן באתר, ואני מודה שהוא היה יכול למנוע את ההפתעה שלי כשנפגשנו וגיליתי שהן צעירות וזוהרות ממש כמו המצולמות שלהן.
שתי האחיות גדלו בניס במשפחה חובבת צילום. מגיל צעיר הן החלו לצלם יחד עם אביהן והרגישו איך אט אט התשוקה לצילום ויצירת תכנים ויזואליים תופסת מקום מרכזי בחייהן, עד שהבינו שלזה הן צריכות להתמסר.
לורן הבכורה החליטה ללמוד תקשורת בארץ במרכז הבינתחומי בהרצליה. התאהבה בארץ ובבעלה ונטעה כאן ראשונה יתד. ענאל החליטה להגיע גם היא ועשתה מסלול דומה כשלמדה גם היא בבינתחומי.
עניין אותי מאוד תהליך היצירה המשותף שלהן. איך שתי נשים שונות, למרות שהן אחיות, מצלמות ביחד. במיוחד מאחר ובגוף העבודות שלהן יש טביעת עין אחת, מאוד מדויקת ומאוד עקבית. הן סיפרו שהן מיחסות את זה לקרבה הטבעית ביניהן ולעובדה שהן אפילו לא צריכות לדבר תוך כדי עבודה, הן מאוד אינטואיטיביות בתהליך היצירה וגם אחת עם השנייה.
את המותג VIA TOLILA הן פתחו לפני חמש שנים אבל הן מצלמות מאז שהן זוכרות את עצמן. התחילו עם המצלמה של אבא ובהמשך קיבלו הרבה הכוונה מבן הדוד שלימד אותן לערוך ולעבד בתוכנות שונות. כששאלתי אם הוא צלם, הן צחקו ואמרו שהוא רופא שיניים, אבל כמו כולם במשפחה הוא לא מניח את המצלמה מהיד. אומנם הן למדו במסגרת התארים שלהן קורסים בסיסיים בצילום סטילס ווידאו אבל את הרוב למדו בעצמן מתוך התנסות, מפרויקט לפרויקט, השתפשפו וצברו כלים.
לורן וענאל גדלו על חופי הים התיכון, אבל מהצד הנקי והנוצץ שלהם בדרום צרפת. כשאני שואלת אותן איך החיים הים תיכוניים דומים ושונים, הן צוחקות ואומרות ביחד- " שונים! "
בפרובנס החיים הרבה יותר נינוחים, מודעים לקידוש "החיים הטובים", מקדישים זמן להנאות קטנות וגדולות. למטבח המקומי ולאוכל יש מקום מאוד חשוב. אנשים מטפחים ומגדלים את הירקות והפירות שהם צורכים ומאחר והגאוגרפיה בפרובנס מאוד מגוונת ושונה לכל אזור יש את המנות שמאפיינות אותו והאנשים מאוד גאים בהן.
בשבילן ניס הכי מיוחדת וקרובה ללב מאחר והן דור רביעי שנולד בה. הקרבה לים עיצבה את החיים שלהן והיא גם ההשראה הכי גדולה בעבודתן.
חופי פרובנס באתר של VIA TOLILA
כשהן מנסות לאפיין את היחס שלהן לשתי הערים הן אומרות שניס מעוררת בהן המון אהבה ונוסטלגיה אבל בתל אביב יש דינמיות כובשת, השתנות תמידית וקצב חיים מהיר. בת"א התחושה הרבה יותר עכשווית ובנלאומית. עיר שממציאה את עצמה כל הזמן מחדש ויש בה מקום ליצירתיות .
מנקודת המבט שלהן בתעשיית התיירות הבין לאומית, הן מציינות שתל אביב מאוד מוערכת כיום. היא נחשבת העיר הכי מושכת לחופשה במזרח התיכון בזכות סצנת המסעדות, התרבות והבילויים (שכולנו מקווים שישרדו את הקורונה).
בדרום צרפת האנשים הרבה יותר חמים ופתוחים מאשר בשאר אזורי צרפת, לכן כשהיו צריכות להחליט איפה ילמדו, היה ברור להן מושכים אותן רק חיים על קו החוף של הים התיכון. האפשרות לשחות בסוף היום, לטייל בשווקים ולהיות מוקפות בחיים תוססים, ולכן בחרו והגיעו לתל אביב.
הן נוסעות לעבוד בחו"ל כל חודשיים שלושה בהתאם לעבודות שמוזמנות מהם מעורכי מגזינים, חברות מסחריות של לייף סטייל ובתי מלון בין לאומיים. בין לקוחותיהם Conde Nest Traveler US, UK, INDIA, CHINA. Travel +Leisure, AD France, Anthropologie, Vogue Hong Konk. ועוד ועוד.
כשהן בארץ הן מצלמות ללקוחות ישראליים כמו מלון נורמן, מלון ג'אפה, מותג הקוסמטיקה מעפילים ורבים אחרים.
לדבריהן ההשראה הכי גדולה שלהן היא האור הים תיכוני, במיוחד ליד המים. כששאלתי מה גורם להן להרים את המצלמה הן ענו שהרבה פעמים זו איכות שהיא מעבר לאסתטיקה, אלה אנרגיה, וויב של מקום ושל אנשים.
הן מאחלות לעצמן להמשך הקריירה להמשיך לטייל ולצלם במקומות חדשים שתמיד מפרים ומעוררים בהן השראה. לעבוד עבור לקוחות איכותיים שיתנו להן חופש יצירתי לספר את הסיפור של המותגים שלהם דרך העדשה והעיניים שלהן. לפתח ולהגדיל את החנות האינטרנטית בה הן מוכרות פרינטים לחללים מסחריים ובתים פרטיים ולצלם פרויקט שלם שילביש את קירותיו של מלון בוטיק.
בעתיד הן חולמות להוציא ספר שיאגד את הצילומים שלהן ואין לי ספק שזה יקרה.
דווקא כשסיימנו את הקפה ואת החלק ה"רישמי" של הראיון, התגלגלה בנינו שיחה מרתקת על היחס של עולם העבודה לנשים שבונות את מותג שלהן. על המבט המיוחד והאיכויות שנשים מכניסות לעולמות גבריים כמו צילום ופרסום ועל ההבדלים בין עבודה בחו"ל לעבודה בארץ.
אני נהנית להמשיך ולעקב אחרי המסעות שלהן בעולם ומהצילומים המרהיבים שהן מפרסמות, ואטפח לי חלום קטן משלי שלא ירחק היום ונעבוד על פרויקט משותף יחד.
