טיול רגלי בלב וינה

טור אורח של מתן 2

לפני שש שנים התאהבתי בוינה. הביקור הראשון שלי בעיר היה מקרי ולא מתוכנן ולכן לא הגעתי אליו מוכן, אבל מהר מאוד הוקסמתי מהרחובות המקושטים בפיתוחים ניאו-קלאסיים, מהבניינים הצבעוניים, מתחושת המרחב גם ברחובות הכי צפופים , מהשטחים הירוקים הקסומים שמפוזרים בכל רחבי העיר ומההיסטוריה המורכבת – העתיקה והחדשה – שמבצבצת מכל פינה ועוררה את הסקרנות הפנימית שלי בערך אחת לשנייה.

גן העם

האנשים נראו לי כולם כל כך מטופחים ואלגנטיים בכל גיל.

אלגנטיים

בנוסף – אפילו שביקרתי בתחילת פברואר, בד”כ העונה הגרועה ביותר בחצי הכדור הצפוני, האוויר היה צלול ונקי, כמעט זוהר. לא ירד גשם בכלל (וזו לכשעצמה סיבה להתאהב, אם תשאלו אותי).

צריח בוינה

מאז שחזרתי משם אני מיילל לכל מי שרק מוכן לשמוע עד כמה וינה יפה ועל כמה שהייתי רוצה לחזור, מצדי לתמיד. ברור לי שעם הלבוש והגינונים הישראליים אתבלט שם באומללות האופנתית שלי, אבל איכשהו הייתי מעדיף להיות שלוך במקום שבו כל מי שאני רואה מסביבי כל כך אופנתי, מאשר להיות מוזנח פשוט בגלל שאין אף אחד שיתרגש מההשקעה בלבוש אופנתי כאן בישראל.

אז אחרי שנים של ציפייה הגיע הרגע בו יכולתי לקחת חופשה מהעבודה, להיפרד מהכלבלב הנסיכותי, לארוז את בן-זוגי ולטוס יחד להרפתקאה משותפת ראשונה בחו”ל. התחלנו עם כמה ימים בבודפשט, עליהם אספר בנפרד, וממנה יצאנו לעבר וינה באוטובוס ישיר. אחרי שלוש וחצי שעות נסיעה בנוף משמים של שדות תירס וחמניות יבשים הפרוסים מאופק לאופק, ביניהם מפוזרות בצורה רנדומלית למראה שבשבות חשמל עצומות מכל הכיוונים, עד שהגענו אל העיר הכי תרבותית, נקייה ומדוגמת שיש.

למזלנו הגדול לא היינו תיירים רגילים, כי יש לנו קבוצה של חברים וקרובי משפחה שרק חיכו שנגיע והשקיעו בנו מעל ומעבר, עם הדרכה צמודה ומרתקת בכל פינות העיר, כאלו שרק מקומיים מכירים.

רחוב מריה הלפר

ביום הראשון יצאנו לטייל בטבעת הפנימית של העיר – ה’רינג שטראסה’. זה הוא החלק הנחשב ביותר ויש בו הכל – החל מהקתדרלה של שטפן הקדוש, מבנה גותי עצום ויפה ובתוכו קברו של הנסיך אוייגן (שהציל את האימפריה האוסטרו-הונגרית באחת ממלחמותיה), דרך אינסוף חנויות של כל בתי האופנה הגדולים, המון גלריות ובתי ספר לעיצוב, ובתי קפה מקסימים בכל פינה. נכנסנו להציץ על הקונדיטוריה מוקפת הזכוכית Demel, מוסד וינאי ותיק שהעוגות בו נראות כמו פסלי חרסינה יפהפיים בכל צבע וצורה אפשריים. מומלץ ביותר!

משם ניגשנו לפאלה אפרוסי, ארמון מדהים בן חמש קומות שממוקם על ה’רינג שטראסה’.אם הייתם עוברים ליידו ככה סתם ורואים שם בנק וקזינו אולי לא הייתם מייחסים לו חשיבות, אבל אם קראתם את הספר הקסום “הארנבת עם עיני הענבר” של אדמונד דה-ואל הייתם עומדים ומשתאים, מדמיינים את הסצנות מהספר שמקפלות בתוכן שנים טובות ומפוארות ושנים קשות ומזעזעות  המתרחשות ממש פה בין הקירות האלה, ולא הייתם יכולים שלא להתרגש.

ארמון אפרוסי

שלא במקרה המשכנו מכאן אל Juden Platz, ככר היהודים, ובה מונומנט גדול לזכר בני הקהילה היהודית הגדולה של וינה שנרצחו בשואה. במבט ראשון המונומנט נראה פשוט –מלבן מבטון אפור בין הבניינים הניאו-קלאסיים המקושטים, אבל כשהתקרבנו גילינו שהבטון מעוצב כסיפרייה הפוכה – המון ספרים שפונים כלפי חוץ כך שאפשר לראות את קצוות הדפים, שלעולם לא נדע מה רשום עליהם, כזיכרון לעם הספר. עבורי זה היה מונומנט השואה היפה והמרגש ביותר שראיתי.

האנדרטה לזכר השואה

פרט באנדרטה לזכר השואה

כיף לשוטט בחלק הזה של העיר כי כמעט כל מבנה בו הוא היסטורי ומעוצב להפליא – הבנייה עצמה מרשימה, עבודות הפירזול של המרפסות והסורגים הם יצירות אומנות של ממש, כמעט בכל כיכר יש פסלים ומונומנטים יפהפיים (חוץ מזה שבנו לזכר קורבנות המגפה השחורה, שייעשה לכם סיוטים), ואפילו תחנת מכבי האש המקומית היתה יכולה לעבור בתור מוזיאון.

דלת

בככר מיכאל (Michaelerplatz) שממוקמת ממש מחוץ לארמון הופבורג (Hofburg) של משפחת המלוכה ההאבסבורגית, יש חפירות ארכיאולוגיות מהתקופה הרומאית באמצע הרחוב. אותי זה תמיד מרגש לראות את העבר הרחוק והקרוב משתלבים בתוך ההווה של העיר ונראה ששלושתם חיים ביחד בשלום.

מכאן קפצנו לראות את בניין העירייה של וינה ואת הפרלמנט האוסטרי היפהפה,

הפרלמנט האוסטרי

המשכנו מסביב לפארק קסום והגענו אל רובע המוזיאונים השיקי (MuseumsQuartier) שמכיל יותר משישה מוזיאונים בולטים, בינהם המוזאונים לאומנות מודרנית ולאדריכלות וכמה בתי קפה נעימים. אחד מהם הוא קפה/בר/מסעדה בשם Halle הממוקם בלב המתחם ומומלץ ביותר – בערב הוא שיקי ונחשב, ובצהריים יש בחלק החיצוני שלו כורסאות ספוג נוחות לרביצה לפני שממשיכים בטיול הרגלי המאומץ.

רק בוינה תשמעו שמתחם המוזיאונים העצום הוקם על שטח האורווה המלכותית של משפחת האבסבורג. בתור ישראלי שגר בפלורנטין המרחבים האלה לא נתפסים כשטח סביר לאורוות אלא כשטח לשכונה וחצי, מהמרווחות שבהן, אבל במחשבה שנייה – פה התחנכה מארי אנטואנט ונראה שלא במקרה היא הגיעה לפריז עם תפיסת עולם כל כך צנועה ומחוברת למציאות…

בין מתחם המוזיאונים לארמון הופבורג ניצבים עוד שני מוזיאונים – מוזיאון הטבע מצד אחד והמוזיאון של תולדות האומנות מצד שני, וביניהם פסל מרשים של הקיסרית מריה תרזה, שבמהלך השבועיים שלנו בחו”ל הפכה לחברה הכי טובה שלנו. לאן שלא הגענו בבודפשט, בברטיסלבה ובוינה היא השאירה את חותמה. נראה שתוך כדי 16 הריונות היא הצליחה להיות שליטה חזקה ומוצלחת, שקידמה את הנתינים שלה ולא רק את האוצר המלכותי (המדהים!). היא אפילו דאגה שכולם יזכו לחינוך בממלכה ולא רק האצולה. מיום ליום למדנו להעריך אותה יותר.

הגענו לעיר בעיצומו של הקיץ הקצרצר שעבר עליה השנה, והשמיים היו כחולים ושמשיים כל יום כל היום, כך שהביקור בביתן הפרפרים שמחוץ לארמון הרגיש כמעט טבעי. אמנם חם שם כמו סאונה, אבל היופי הפראי של הפרפרים כשהוא מוקף בכל היופי האדריכלי של העיר ומזג האוויר המושלם עוקפים בסיבוב את פריז בתור העיר הרומנטית בעולם, אם תשאלו אותי. תסיפו לזה את כמויות האלכוהול והקינוחים שהיוו את עיקר התזונה שלנו במשך שבועיים והסתכמו בירידה במשקל בגלל הצעידה ברחבי העיר ותתחילו להבין את רמות האושר אליהן הגענו.

פרפר

סהרוריים והלומי יופי המשכנו בדרכנו והגענו אל הבניין האהוב עליי מהביקור הראשון שלי בעיר – The Secession Building עם כדור עלי הזהב על גגו.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הייתי גאה בעצמי במיוחד שהצלחתי לנווט אותנו מהזיכרון בין בנייני הארט-נובו מדהימים אל ה- Naschmarkt, שוק הנשנושים, בהיעדר הגדרה מדוייקת יותר, ובו תוכלו למצוא דוכני אוכל ומסעדות מכל סוג: בשרים, דגים, מאכלי ים, בתי קפה, מאפיות, פאטיסרי, פירות וירקות ואפילו נעלי עקב משוקולד. גם אם לא תגיעו רעבים, אני מבטיח שהתיאבון שלכם ייפתח ממה שתראו שם. כדי להתאושש נכנסנו ל-Café Savoy שמעבר לכביש. מבט אחד למעלה וזו היתה אהבה. כמה פרטים היסטוריים, אצילות ויופי בסתם עוד בית קפה…

אחרי הטיול הרגלי הזה חזרנו אל הדירה עייפים ומאושרים ומוכנים להרפתקאות נוספות בחלקים האחרים של העיר, עליהם אספר בפוסט נפרד.