הזמן לא עוצר בשביל אף אחד… עוד לא הספיק לי מהאביב המסחרר על שלל פריחותיו ורעננותו, והנה אנחנו ב 21.6 היום הראשון הרשמי של הקיץ.
20 שנה חלפו מאז שנפרדתי מאזור ההר, ועדיין לא למדתי להתמודד עם אחוזי הלחות חסרי הרחמים של הקיץ. עם 3-4 החודשים בהם החיים במישור החוף הופכים לקשים עד בלתי נסבלים.
ההתמכרות למזגנים היא עניין של פיקוח נפש בארצנו מוכת החום והלחות, הם הכרחיים אם רוצים איכות חיים אבל יש לזה כמובן תג מחיר – ולא רק לחברת החשמל.
ככול שנוקפים השבועות, הרעש הלבן המתמשך שממסך את צלילי החיים, האוויר נטול הריחות הטבעיים והניתוק מהחוץ סוגרים קצת את הלב, לכן אני משתדלת להאריך את תקופת החלונות הפתוחים עד כמה שאפשר ולהעריך את העובדה שבסך הכל רוב השנה התברכנו באקלים נפלא, שכדאי לנו לדעת ליהנות ממנו.
בארץ חמה וים תיכונית כמו שלנו, אנחנו צריכים ללמוד להתייחס לאקלים בכבוד בשביל לשמר את איכות החיים. לפני המצאת המזגן, נדרשה האדריכלות הים תיכונית לפתרונות שיאפשרו להתמודד עם העונה החמה ולמצוא פתרונות יצירתיים שיצננו את החום.
אם נשכיל לשלב חלק מעקרונות אלה גם היום נוכל ליהנות יותר מהקיץ ולחסוך באנרגיה.
הצללה
היא הצעד הראשון והמתבקש ביותר. שילוב של אלמנטים להצללה מעל הפתחים בבית יאפשר הנאה מהאור ופחות סבל מהחום שמצטבר כשקרני שמש ישירות נחות על החלון. כמו פרגולות שמעניקות טווח הפרדה בין השמש הקופחת לבין הבית ומייצרות אזור נוסף למרחב החיים.
באקלים שלנו, חשיבות תכנון הצל במרחב העירוני והציבורי צריכה להיות ראשונה במעלה כדי לאפשר לחיים מסחריים וקהילתיים להתקיים גם בקיץ. כבר ביוון וברומא העתיקות הרחובות המסחריים היו מקורים ומסביב לרבים מהבתים והחנויות נבנו ארקדות (מעברים מקורים).
גם מתכנני בניני הבאוהאוס שהשרישו בערים את הבנייה על עמודים עשו זאת על מנת ליצר מרחב ציבורי מקורה ומוצל.
שילוב וטיפוח של עצים בוגרים במרחב העירוני הכרחיים לא רק מטעמים אסתטיים אלא בשביל לייצר סביבה נעימה ומוצלת, שתזמין אנשים לצאת מהמזגן וליהנות מהעיר. בנוסף לצל שהם מעניקים, העצים גם מפלטרים את האוויר ושומרים על איכותו.
מכאן גם החשיבות של הגנה על עצים ותיקים ושל טיפול נכון בעונות המתאימות. בישוב שבו אני חיה יש נטייה תמוהה ומצערת לגלח את ענפי העצים דווקא בשיא החום, כך שבדיוק כשהילדים נדרשים לכל טיפת צל בדרך לבית הספר או לבריכה השדרות הופכות ערומות ועויינות – וחבל.
התחשבות בכיווני אוויר
התייחסות תכנונית לתנועת השמש, הרוח והגשם הכרחית בשביל ליהנות מהיתרונות ולצמצם את החסרונות שמזמנים לנו התנאים הים תיכוניים הטבעיים.
מזרח – בזכות השמש הזורחת בשעות הבוקר נהנים בצד זה של הבית משלוש־ ארבע שעות של שמש ישירה ונמוכה. מושלם למי שאוהב להתעורר ביקיצה טבעית או ליהנות מארוחת בוקר מוארת במטבח.
דרום – הכיוון שמשופע במקסימום אור וחום במשך היום והשנה. מושלם לטיפוח צמחים בגינה אבל מחייב מחשבה על הצללה. פרגולה ביציאה מהסלון תמנע בקיץ מקרניים ישירות לחדור הביתה. בחורף, בזכות השתנות זווית השמש, יחדרו קרניה מתחת לפרגולה, יאירו ויחממו את החלל.
מערב – כיוון הים והשקיעה. בקיץ נהנה מבריזה טובה שתחדור דרך חלונות רחבים, ואולם בחורף נצטרך להתגונן מהרוחות והגשמים שניתכים בעיקר ממערב למזרח. בכל יום אחר הצהרים למשך כמה שעות יכנסו קרני אור נמוכות וחזקות שמסנוורות ומחייבות מחשבה על פתרונות הצללה מתאימים.
צפון – החזית המוצלת והקרה ביותר לאורך כל היום וכל השנה. מאחר שמסלול השמש נע ממזרח לדרום ומדרום למערב הבית מצל בעצמו על הגינה הצפונית. החיסרון של גינה מוצלת הוא בכך שהיא מוגבלת מאוד במגוון הצמחייה שתשגשג בה. מצד שני, ערכה של פינה חיצונית צפונית בקיץ לא יסולא בפז, משום שהיא מאפשרת ליהנות משעות מענגות בחוץ אפילו ביולי-אוגוסט כשהטמפרטורות נוסקות – עד אחת עשרה בבוקר ושוב בערב.
כל בית צריך מרפסת
בתחילת המאה העשרים, כשהעולים החדשים מאירופה החלו לבנות את הישוב היהודי בארץ הם הבינו שהדבר היחיד שיעזור להם לצלוח את הקיץ הישראלי יהיה מרפסת עם קצת בריזה, בה ישבו לפנות ערב לאכול פלח אבטיח צונן. למען החלל הביתי החיצוני הזה הם אפילו היו מוכנים לוותר על חדר. עם השנים, הפיתוי גבר ורוב בעלי הדירות העדיפו לסגור את המרפסת לטובת הרחבת הבית. היום המגמה התהפכה, ויותר ויותר אנשים מבקשים להחזיר לבית את חלל הביניים שמאפשר לקיים גם בעיר חיים של out doors ולאמץ את אחד העקרונות הבולטים בסגנון החיים הים תיכוני.
עובי הקירות
הבנייה הים תיכונית המסורתית נשענה על קירות עבים במיוחד שתרמו לבידוד תוך שמירה על הקרירות בקיץ ועל החום בחורף. בימינו לא בונים כך יותר כי אין צורך קונסטרוקטיבי בקירות עבים, אבל ישנם בלוקים מבודדים בטכנולוגיות מתקדמות שתורמים רבות לבידוד הבית. הם יחזירו לכם את ההשקעה תוך זמן קצר על ידי חיסכון באנרגיה.
שילוב אלמנטים עם מים
בגינה או במרחב הציבורי הם מעלים את הלחות )תזכורת לתושבי מישור החוף – יש אזורים יבשים שבהם זו ברכה( ובעיקר משיבים את הנפש. במקרים של חמסין אכזרי הם מזמנים הזדמנות לקפוץ פנימה או לפחות לטבול את הרגליים.
תקרות גבוהות
אוויר חם עולה למעלה ומשאיר את החלק התחתון של החלל קריר ונעים יותר. אנו יכולים לראות זאת בבנייה הערבית המסורתית, בה גובה התקרות עמד על 3.2 מטר לפחות או בבנייה הקדומה של הנבטים בנגב, שאף השאירו פתח בתקרה המקומרת על מנת לאפשר לאוויר החם לצאת ולהתחלף באוויר טרי שחדר מהפתחים התחתונים לחדר.
חצרות פנימיות
הן אחד מהאלמנטים האהובים עלי באדריכלות הים תיכונית. חלל התווך האולטימטיבי. זה לא הרחוב אבל גם לא הבית, לא לגמרי פרטי (כשהוא בשיתוף השכנים) אבל גם נסתר מעין זרה. הוא מייצר אינטימיות חברתית ויש לו אין סוף שימושים פונקציונליים. החצר הפנימית מוצלת רוב היום על ידי המבנה עצמו אבל מחדירה לתוכו שפע של אור טבעי וזרימה של אוויר טרי.
וכמו שהטיב לשורר את הקיץ שלנו והיחס אליו, מאיר אריאל, עם ההבחנות הגאוניות שלו. והלחן הלאה של דיויד ברוזה.
