מסתבר שנולדתי עם מום, ככל הנראה אני הישראלי היחיד שלא בער לו בעצמות לנסוע למזרח הרחוק או לדרום אמריקה אחרי הצבא. אין דבר פחות קשור לתרבות ה"שאנטי שאנטי" והסמים ממני. באמת שאין. אני – תנו לי ציורי קיר איטלקיים, תנו לי פיסול יווני, תנו לי פייטים צרפתיים. תנו לי היגיינה אירופאית. תמיד ידעתי שאני, עם ההיסטריה שאני מקבל כשהמיץ של הסלט והרוטב של הסטייק נפגשים, לא צריך להגיע לשם, לטובת כל הנוגעים בדבר.
ולמרות זאת, ביקשתי במיוחד שהיה בהודו מתוך הנחה שלא יפה לשלול מה שלא ראיתי בעיניים שלי, וחוץ מזה – כל עוד זה לא עולה לי כסף, מה איכפת לי לנסות?
לא הכרתי אף אחד מהצוות שהגרלתי, אז ניסיתי לשדל חברים לבוא ולטייל איתי בבומבי, ומשזה לא הצליח כבר דמיינתי את עצמי יושב 5 ימים בדד במלון, מרעיב את עצמי למוות (כי לאכול אוכל הודי לא נראה לי, ולשתות מים הודיים עוד יותר) וחוזר בלי לראות שום דבר מעבר לנוף הנשקף מחלוני.
במפתיע, הצוות היה מקסים. 2 דיילות ותיקות, למרות הבדל גיל גדול בינינו, אימצו אותי מייד והבטיחו להראות לי את העיר. לכל אורך הדרך הכנתי את כולם לזה שאני הכי סטרילי בעולם והאנטיתזה המושלמת לתיירי הודו הטיפוסיים, ושהדבר המקביל לשהייה הזו יהיה לשלוח אותי לשחות עם כרישים. הדיילות האחרות ניסו להרגיע אותי עם הסברים למה עליי לצפות, ואחרי שרק נלחצתי יותר, הן הכריזו בסדיזם צרוף שהן מחכות לראות את ההבעה על פניי באוטובוס בדרך למלון… והם ידעו למה.
בסיום הטיסה לקחתי איתי כמה ליטרים של מי-עדן כדי לא לצחצח שיניים במי ברז מלאי בקטריה, אמבה ושאר מחלות, ויצאנו לדרך אל העיר המג'וייפת ביותר בעולם: ניחוח של תבלינים, לכלוך שלא נוקה מאות שנים, צואה, וליזול הימם אותי ברגע שיצאתי משדה התעופה. עליתי לאוטובוס מזועזע קלות, ובמהלך נסיעה של שעה וחצי למלון ראיתי עשרות אנשים ישנים ברחובות, שחורים מלכלוך עד כדי כך שכלבי הרחוב המשוטטים ביניהם נראו אציליים ממש. בצורה חסרת הגיון לחלוטין עומדים בין הרחובות המפויחים והטחובים בנייני פאר גבוהים, ומסביבם מגורי פחונים ומחוסרי בית. לא נראיתי מזועזע מספיק, אז חבריי לצוות החליטו שחבל שהגענו בשעות החושך, ושמחר כבר אבין למה התכוונו.
הגענו למלון ומייד הבנתי שלא אוכל להסתפק בנוף הנשקף מחלוני, משתי סיבות.
א. למרות שהמלון היפהפה שלנו עומד ממש על חוף הים (שצבעו אפור כהה כאילו ציירו אותו עם פחם), החדר שלי משקיף תיאורטית בכיוון ההפוך – הישר לתוך בניין.
ב. יהיה לי קצת קשה לראות משהו דרך שכבת הטינופת על החלון (שנוקה מבחוץ בפעם האחרונה אולי לפני שהרכיבו אותו) שהיה פשוט חום כהה.
בלית ברירה, הפנמתי שאאלץ לצאת ולחוות את העיר מקרוב, ובדיוק כשסיימתי להתמקם ולהתקלח (תוך הקפדה שלא לפתוח את הפה שלי שמא חלילה תקפוץ לתוכו איזו אמבה סוררת) צלצל הטלפון וחברותיי לצוות התעקשו שניסע לראות את FOCKLAND STREET, הרחוב של הזונות.
5 דקות לאחר-מכן אנחנו במונית קטנטנה וצפופה שנראית כמו חצי אוטו, נוסעת על גז ועושה המון רעש. אין אור במונית והנהג מקפיד לכבות את המנוע בכל רמזור ובכל ירידה (יותר זול לו לשרוף גז על התנעה כל דקה מאשר אם תישרף לו הנורה ברכב). נכנסתי למונית בצד שמאל מאחור וסגרתי את הדלת בעדינות (ליידי שכמותי). הנהג שלח את יד שמאל שלו לסגור אותה טוב יותר, ואני (אחרי שבטיסה הוסבר לי שההודים מנגבים את התחת עם יד שמאל) השתטחתי מייד על מי שישבה ליידי והגיבה בהתקף צחוק למראה הזוועה על פניי. רק שלא ייגע בי עם יד שמאל!
הגענו לרח' פוקלנד, ובערך אחרי עשרה מטרים רציתי למות, ומהר. המקום הצחין מערמות צואה בגובה הברכיים שעיטרו את צדי הדרך, ולאורכו משני צידי הכביש המוני זונות בתוך חדרונים שנראו יותר כמו כלובים. הודים שחומים בתחתוני בוקסר או במכנסיים רחבים עם זקפה (ולא מהמרשימות) עומדים/שוכבים בחדרונים וסביבם, ועושים הכל מול כולם. הריח לבדו הספיק כדי להכניס אותי להיסטריה. במיידי הכרזתי שלדרוך מחוץ למונית הזו אני לא אדרוך, ושמכאן זה חזרה מייד למלון.
עצרתי את נשימתי במחאה והחלטתי שאו שנצא מכאן או שאאבד את ההכרה, מה שיקרה קודם, אבל אני לא יכול לנשום את האוויר הזה עוד רגע אחד נוסף, וכך נסענו חזרה למלון, כשאני חצי מעולף.
בבוקר למחרת יצאנו ל"קולבה" – שוק רוכלים הודי שנראה כאילו חזרנו לתקופת אנגליה האימפריאלית. הדוכנים מלאים בצעיפי פשמינה, קעקועי חינה, תכשיטים, בגדים הודיים מסורתיים צבעוניים ומנצנצים להפליא, מזכרות מהעולם העתיק שנדמה ונתקע בהודו (כל מיני אביזרי ניווט של אוניות וטלסקופים) ובגדים מודרניים מכוערים במיוחד.
בין הדוכנים משוטטים כפילים של העכברים מהסרט רטטוי ומציעים לך לקנות דברים מיותרים במיוחד – מפות של הודו, בלונים, ספרים (או ליתר דיוק דפים חלקים בכריכות של רבי מכר), פטנטים לרקמה (ואם לשפוט על פי כמות המוכרים שניסו לשדל אותי לקנות את זה – נראה שרקמה זה ה-דבר החם הבא.
תאמינו להם), ואם תהיו סבלניים, אז תוך 5 דקות מובטח שיציעו לכם גם סמים.
הכי מטרידים היו אלה עם התוף. הם שוב ושוב התגנבו מאחורינו כמו נמר שאורב לטרף, קירבו את התוף לאוזן שלנו כשלא היינו מוכנים לזה, והוציאו מהתוף הקטן והמעצבן שלהם מין קול מטריד ברמות שלא הכרתם בכלל כאילו הם בטוחים שזה לפחות התשיעית החדשה של בטהובן ושבטוח שתקנו מהם את התוף הזה, ואם לא עכשיו אז עוד דקה. ואולי בזו שאחר כך, וכן הלאה. הם כ"כ נהנו להציק לנו כל פעם שכבר חשבנו שהם עזבו אותנו וככל שיותר רציתי להרוג אותם, הם נראו יותר משועשעים מהסיטואציה. מצד שני, הם חיים במומביי – גם אני הייתי שמח להמתת חסד אם הייתי צריך לחיות שם.
אם זה לא המוכרים שנדבקים אליכם בשווקים, יהיו אלה הקבצנים… בומביי מלאה במקבצי נדבות חסרי בית ומטונפים ברמות שלא דמיינתם (שחורים ומפוייחים WELL DONE) שלא יהססו להיצמד אליכם, לנגוע בכם, לרדוף אתכם רחוב שלם ולהגעיל אתכם רק כדי להשיג עוד כמה זוזים.
אין לקבצנים האלה מה להפסיד. הם נולדו לקאסטת הקבצנים ולעולם לא יורשו להתפרנס משום דבר אחר, אז הם פשוט מקצוענים בתחום שלהם. קבצנית שנולד לה ילד והיא רוצה להבטיח שהוא יכניס יותר כסף עשויה להטיל בילד מום בכדי שיעורר יותר רחמים וכך ניתן לראות אינספור קבצנים עם כוויות מ-ח-ר-י-ד-ו-ת, צלקות, גפיים קטועות או מעוותות (או ע"פ חברותיי – ילדי הכדים. כשהיו תינוקות הונחו בכדים כדי שהגוף שלהם יתעוות מחוסר המקום).
אני לא יודע להסביר במילים כמה הזדעזעתי מהילדים האלה (שהם פרט שאף אחד לא טרח להכין אותי אליו נפשית לפני הטיסה). לא בגלל שהם מעוותים, מכוערים, או מזכירים ביסלי גריל (ותאמינו לי שהדמיון מדהים), אלא מהמחשבה שבעולם הזה יכולה להיות התעללות חמורה ופושעת שכזו אקט של אהבה ודאגה לעתידו הכלכלי של ילד. שום דבר שמישהו אי-פעם יגיד לי על כמה שההודים מקסימים ומלאי חוכמה לא ישכיח ממני את הזוועה שהרגשתי באותו יום כשניסיתי להסיט את המבט מהעיניים של אותם אומללים. רציתי לצרוח או לבכות, ובעיקר רציתי לא להיות שם. אבל לאן שלא הסתכלתי, הם שם, ממרחק אפס, תלויים לי על המרפק ומתחננים לתרומות.
כשהגענו בחזרה למלון עמדה בכניסה קבוצה של אנשים בתחפושות מרשימות של חיות יער ומפלצות. שאלנו במה מדובר והוסבר לנו שהם מופיעים באירוע של שגרירות אינדונזיה לציון יום העצמאות של המדינה (בה האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם). אני ואחת מחברותיי החדשות החלטנו שמדובר בהזדמנות נהדרת להציץ אל תרבות שלא ממש פתוחה בפנינו וכמו ישראלים טובים התפלחנו לטקס. מבלי שידעו מי אנחנו (ומבלי שממש בדקו) אירחו אותנו בלבביות וכך זכינו לראות מופע של ריקודים אינדונזיים טקסיים ואכלנו קינוחים אינדונזיים מעולים שאין לי מושג עד היום ממה הם היו, אבל העדפתי שלא לדעת…
למרות שלא הייתי חוזר אליה מרצוני החופשי, אני שמח שראיתי ממקור ראשון את בומביי. לא הייתי מאמין שאנשים יכולים להיות כ"כ עניים ולהיראות מאושרים כאילו יש להם בדיוק את מה שהם רוצים וצריכים, ושום דבר אחר לא בא בחשבון. אי אפשר שלא להעריץ בנאדם שעובד כמנקה נעליים ומפיק מכך עונג צרוף. אני לא חושב שאני מכיר מישהו בעולם המערבי שלא היה פוזל לעבר הצד האפל של הרחמים העצמיים. מה גם שכל מי שהיה שם ושאל אותי איך היה הסביר לי כבר שזו לא הודו האמיתית, ושהיופי הוא באזורים הטרופיים, בכפרים הקטנים, בניו-דלהי, גואה ורג'סטן. כל המקומות בהם עדיין לא הייתי…
כך, עם ההשתתפות בשמחתם של ההודים בחלקם, ועם השמחה הכפולה שלי בחלקי שנולדתי במקום אחר, עליתי למחרת בבוקר על הטיסה חזרה לישראל מרוצה על שהתעמתי עם פחדיי והעזתי לבקר במקום שבו היה ברור כ"כ שלא אסתדר, גאה בעצמי על ששרדתי את החוויה, ומאושר מתמיד לחזור הביתה, לעולם שאני מכיר.
