מבחינתי חופשה אמיתית היא נסיעה לפחות לשבועיים, פרק זמן שמאפשר מרווח מספק משגרת החיים, התנתקות אמתית שהופכת גם למסע פנימי, זה עובד כמו שעון ומפתיע אותי מחדש בכל פעם.
יומיים ראשונים של הקלה וסחרור, יומיים נוספים נותנים עבודה של טיילות מקצועית ויסודית עד שנופלים מהרגליים, ביומיים הבאים מתחילה להיבנות תשישות ( לא צחקתי לגבי היומיים שקדמו) ביום השביעי יש משברון, געגועים הביתה ותחושת מיצוי.
אבל כשצולחים אותם הקסם מתחיל, בשבוע השני מורידים טיפ טיפה את הקצב, או שאולי פשוט נכנסים לכושר, מחשבות יותר עמוקות ומהותיות מתחילות לצוף, כאלו שמקסימום מצליחות להבהב בריצה השוטפת של היום יום ועכשיו מגיעות לבחינה עמוקה עם מסקנה בסופה, רעיונות מתגבשים, חלומות נרקמים ותמונה רעננה ובהירה תופסת מקום תוך כדי נסיעה ושיטוט רגלי.
משבועיים כאלו באיטליה חזרתי לא מכבר, סה"כ של שבוע ברומא ושבוע בטוסקנה. יש קסם מיוחד בחזרה למקומות שאוהבים, את ההתאהבות הראשונית מחליפה נוסטלגיה לחוויות מזמנים אחרים, הנאה מתענוגות שידעת כי הם מצפים לך ומאחר שהפעם גם הינו עם הילדים, זכינו לנקודת המבט הרעננה שלהם.
דעתי על רומא לא השתנתה, אין עיר שתשתווה לה באוצרות ההיסטוריים והאומנותיים שמציפים אותך מכל פינה, היא מרתקת, מסחררת אבל לא נותנת לך ליהנות ממנה באמת. למרות השם המפורסם של האיטלקים כמי שיודעים לעצור וליהנות מהחיים היא לא מפרגנת לך שום עצירה. מרגע שיצאת לרחוב בבוקר אתה מוצא את עצמך נישא על גבי נחשול אנושי עם אלפי תיירים אחרים, נע מאתר לאתר בכל רחבי העיר, בלי ספסל לרפואה או גינה ירוקה וגם אם מצאת פיסה של דשא הוא מגודר ומוגדר מחוץ לתחום.
כמו השומרים הפזורים בוותיקן וגוערים (שלא לומר צועקים) אוונטי! אוונטי! כל שלוש דקות, לא מאפשרים עצירה או התבוננות מעמיקה, כל מה שנותר לך הוא להמשיך ולנוע ממושמע לבל תידרס ע"י ההמון. גם אם מצאת מפלט בבית קפה או מסעדה, מנה תרדוף מנה והחשבון יונח על השולחן מיד עם הביס האחרון בענייניות צורמת שלא משאירה לך רגע לעצלות והופ אתה מוצא את עצמך שוב על הרגליים בדרך למונומנט הבא (וכאלו יש בכל פינה). אז טיפ ראשון, אם חשקו רגליכם בקצת מנוחה אל תזמינו את המנות הראשונות יחד עם העיקריות, תתעקשו להזמין קודם ראשונות ורק כשתסיימו תזמינו בנחת את העיקריות ותרוויחו עוד חצי שעה של נשימה.
אספתי לכם כמה המלצות חמות למסעדות ומקומות לינה ששווה לסמן על המפה, רובם מהטיול הזה וחלקם גם מטיול קודם בטוסקנה עליו הבטחתי לכתוב ולא קיימתי, ארוחות שזימנו לנו רגעים מתוקים של אושר ומקומות לינה קסומים עם חלונות לנוף של אגדה.
אוכל ברומא –
ROSCIOLI– מאפיה קטנה והומה שני מטר מכיכר פיורי. הפיצות הכי טובות שאכלנו, ואכלנו הרבה… מהתיירים שעמדו בתור מסביבנו הבנו שהיא מככבת בראש רשימת הגרדיאן כפיצרייה הכי טובה ברומא. אותנו הוביל לשם האף. אני נהניתי ממאכל שלא פגשתי בשום מקום, כדורים די גדולים של אורז ועגבניות שנראים כמו פלאפל מאורז. הזכיר לי את הטעם של האורז בגן (לא אנין אבל נוסטלגי ).
אם שכרתם דירה ואתם חושבים כבר על ארוחת הערב, סיור בשוק הצבעוני וההומה שממוקם בכיכר ופתוח רק עד הצהריים יאפשר לכם להצטייד בכל טוב איטליה.
Del Toscano – על דל טוסקאנו כתבתי כבר בעבר. גם הפעם קפצנו לצהריים איטיים ומשובחים במיוחד. למרות שהמסעדה נמצאת במיקום סופר תיירותי לא רחוק מהותיקן היא חבויה ברחוב שכונתי קטן ורוב הקהל בה מורכב מרומאים בורגנים הלבושים היטב. ישבנו בחוץ כשריח משכר סחרר את ראשי והוביל אותי פנימה אל ערמת הזהב הלבנה הזו, פטריות כמהין טריות שכמעט ושוות את משקלן בזהב. הסוחר, השף ובעלת המסעדה הסתודדו מעליהן בהתרגשות גדולה.
maccheroni– המסעדה נמצאת בסימטה ציורית בלב האזור העתיק והמתוייר, לא רחוק מפיאצה נבונה. בניגוד לרוב המסעדות, שמשדרות סוג של כבדות מסורתית, זו צעירה ותוססת. העיצוב ביסטרואי וקליל והארוחה היתה בהחלט מהנה.
לטעמי קינוחים הם לא הצד החזק של האיטלקים. הטעם הלאומי שלהם מזכיר לי קינוחים משנות השמונים. למעט ספורט אובססיבי משהו של דגימת הטירמיסו בכל מסעדה שישבנו בה, אפשר לומר בוודאות שהם מככבים בעיקר בגזרת הגלידות.
Giolitti היא מהגלידריות הממפורסמות והוותיקות ברומא ששוכנת לא רחוק מפנתאון. בית הקפה המפואר והמצועצע שקיים כבר משנת 1900 מחזיר אותך אחורה בזמן. הגלידות חלומיות ושוות את ההמתנה בתור הארוך והמפותל.
בשבוע הבא (אני מבטיחה בעיקר לעצמי) פוסט עם המון המלצות מטוסקנה.
* אתם מוזמנים לעוד פוסטים על איטליה ורומא :
חופים מדהימים ולימונים משכרים בחוף אמלפי
