אני אוהבת ערים, תוססות, מסחררות מגרות את החושים, הן גורמות לי לרוץ קדימה בסקרנות גם כשאני ממש רוצה לנוח. בגלל זה בחרנו לגור במרחק נוח מהעיר אבל בבית שטובל בשדות, כל יום אורבני מהנה מסתיים כשאני חוזרת לנשום מחדש ירוק ופתוח. לכן כשיצאנו מרומא אחרי כמה ימים לכיוון טוסקנה תחושת ההקלה והשלווה אפפה אותי מחדש.
בטוסקנה המושג "ארץ זבת חלב ודבש" מקבלת צורה מוחשית, שדות חקלאיים מאופק לאופק, גבעות עגלגלות ורכות שעל שיפוליהן משורטטים כרמים ומטעי זיתים. בתי כפר אדמדמים מתערסלים בין חמוקיהן וכבישים צדדיים ומתפתלים מביאים אותך בנחת לערים עתיקות ומרתקות שהתקופות האפלות ביותר והזוהרות ביותר של התרבות האנושית מהדהדות בסמטאותיהן. הן רומנטיות, קומפקטיות ועשירות בהיסטוריה ואומנות שהופכות את האזור לאחד מהאהובים והמתויירים ביותר בעולם. ברובן יספיקו חצי יום טיול רגלי ולילה ועוד חצי יום טיול בנסיעה יביא אתכם ליעד הבא. זאת החוויה שהתאימה לנו, מתוך רצון לראות ולחוות הרבה, אני חייבת אזהרת מסע קטנה, זה מאוד אינטנסיבי (ככה זה אצלי כשאני מחליטה לנוח….). אז אם יש לכם עיניים פחות גדולות ופחות קוצים בישבן, יש עוד המון דרכים נפלאות לבלות בה. בתי חווה שניתן להשכיר לשבוע ומהן לצאת לטיולי כוכב, רואים המון אנשים מדוושים בטיולים רכובים על אופניים ואפשרות לאזן או לבחור בן חופשה כפרית בטבע לטיול מלא במוזאונים, כנסיות ומצודות, כל זה לפני שהתחלתי לתאר את תרבות היין והאוכל, המרחצאות העתיקים ואתרי הספא מהטובים בעולם.
המסלול שלנו היה מעגלי, כך שבתום שבוע חזרנו לרומא לעוד כמה ימי קינוח לפני החזרה ארצה, לטובת מי שמתכנן טיול דומה אני אשבץ את ההמלצות שלי לפי הסדר הגאוגרפי.
את היום הראשון פתחנו באסיזי הנמצאת באומברייה שנושקת לטוסקנה ומהווה נקודת פתיחה זוהרת לטיול.
זאת אחת הערים היפות והשמורות ביותר באיטליה, בעלת חשיבות דתית למאמינים רבים, עם כנסייה מפוארת התלויה מעל העמק שבנה פרנציסקוס הקדוש בן המקום כשהקים את המסדר שלו. היא בנויה על צלע ההר מוקפת חומה ימי ביניימית, רחובותיה המטופחים תלולים וצרים משובצים בחנויות מושקעות לתיירים, יש בא שפע של מלונות קטנים משפחתיים ומסעדות.
התמזל מזלנו לאכול במסעדה נפלאה, Pallotta טרטורייה (ומלון) שבהחלט שווה לספר עליה, אומנם לא תמיד אפשר לדעת, אבל זה לא ממש משנה, אם היה זה רק המקום והאוכל, או שילוב קוסמי של הגשם שהחל מטפטף בחוץ וגרם לנו להימלט לתוך המסעדה החבויה הזו מבלי שלגמרי הבנו לאן נכנסנו, אולי זאת מידת הרעב איתה הגענו, או העובדה ששעת הארוחה עמדה להסתיים והמקום כולו עמד לרשותנו וככול שבקבוק היין התקרב לסיומו כך השולחן שלנו הפך עליז וקולני, יחד עם המנות המופלאות שלא הפסיקו לעלות עליו. כשראיתי על הדלת את המדבקות שמעידות כי המסעדה היא חלק מתנועת ה Slow food כבר נמלאתי ציפייה ולא התאכזבתי, התפריט עשיר במנות מקומיות משובחות ולא בנאליות, קחו את הזמן להתענג ובקשו לראות את מרתף היין העתיק אליו יורדים 70 מדרגות תלולות, לנו נשארה הארוחה הזו כזיכרון הטעים, החם והמרגש של הטיול הזה.
לפני כל נסיעה אני בודקת אם התמזל מזלנו ליפול במקרה על פסטיבל מקומי כל שהוא, טוסקנה משופעת במיוחד באירועים עונתיים ופסטיבלים מקומיים, המפורסמים שבהם הם הפסטיבלים בסיינה ובארצו שמשחזרים תחרויות ותלבושות מהרנסנס. בטיול הקודם לגמרי בפוקס "נפלנו" על פסטיבל האש בעיר לוקה (אליה לא הגענו הפעם) זאת הייתה חוויה עוצמתית ומרגשת, מיליוני נרות קישטו את כל בתי ובנייניי העיר העתיקה ומצעד אין סופי של אלפי אנשים, תזמורות וקבוצות דתיות שטפו את הרחובות . אומנם הלהט הדתי והתלבושות המסורתיות שכללו גם גברים בברדסים לבנים מחודדים עם חורים לעיניים, בשילוב הפירומניה מסביב גרמו ל DNA היהודי שלי לפניקה קלה ולי להתכווץ מתחת למטרייה, אבל מעבר לזה זה היה אחד המראות המרהיבים ביותר שזכיתי לראות.
הפעם בדקתי וגיליתי שאנחנו מגיעים בדיוק לפסטיבל השוקולד בפרוג'ה, זאת עיר מודרנית ותעשייתית למדי, החלק העתיק שלה יפה, אבל לא יוצא דופן, סביר שאלמלא הפסטיבל לא הינו מגיעים אליה כלל. מדובר ביריד השוקולד הגדול באירופה ועיקר האירועים והתוכנית שלו מיועדים באמת לאנשי מקצוע בתעשייה, יצרנים, משווקים, שפים וקונדיטורים. אנחנו נהנינו ממאות הדוכנים שמילאו את הרחובות והכיכרות הרחבים של העיר העתיקה על הגבעה, אין סוף דוכנים של אין סוף חברות ויצרנים. אווירה עליזה וכמויות סוכר לא חוקיות בדם. מילא אני, אבל אפילו הילדים שלי שסיימו את היום עם שקיות עמוסות בדוגמיות שחולקו בכל מקום, טענו שהם לא רוצים לראות יותר שוקולד להרבה מאוד זמן.
כנראה כדי לוודא שתהיה לנו סיבה לחזור, "היקום" התערב כך ששתי ערים, בשני טיולים שונים לא הצלחנו לראות. את ארצו וקורטונה היפה, בה צולם הסרט "תחת שמש טוסקנה" שהביא לה פרסום וגדודי תיירים שבאים להרגיש לרגע כאילו גם הם משפצים וילה כמו פרנסיס מאייס על אחד ממדרונותיה. כשהגענו אליה הפעם, נפתחו ארובות השמיים וגשם מטורף החל לרדת, ישבנו באוטו וחיכינו שיירגע, צפינו בתיירים נחושים ואמיצים שיצאו מהאוטו עם מטריות ואחרי כמה צעדים זחלו חזרה עם מטריות שבורות כשהם ספוגים עד לשד העצמות והחלטנו לא בכוח. כשירדנו מהגבעה חזרה לעמק שמתחת (5 דקות נסיעה) השמש חייכה אלינו ורק מעל החומה של קורטונה השמיים היו שחורים וסוערים, עם בטן מלאה בשוקולדים המשכנו הלאה וישנו את הלילה במלון קטן ומשפחתי באמצע האזור הכפרי.
בבוקר המשכנו לאחת הערים המיוחדות בעולם- פירנצה, למי שאוהב היסטוריה ואומנות אין מקום שישתווה לה, היא נוחה וקטנה מספיק בשביל לחרוש ברגל את כל סודותיה ואוצרותיה, הקדשנו לה הפעם שלושה ימים מלאים ואפשר להגיד בביטחון שזה היה ממש "על קצה המזלג".
שקיעה מעל גשר פונטה וקיו מגלריית האופיצי
היא מלאה בתרבות, סטייל ויופי, כתבו עליה וצילמו אותה בלי סוף ואני אנסה לתרום רק שתי נקודות חן קטנות שאני נהניתי לגלות:
4 Leoni – מסעדה תוססת ועכשווית בפירנצה, שיושבת בכיכר קטנטנה וחבויה (עד כמה שזה בכלל אפשרי) לא רחוק מגשר פונטה וקיו, תפריט טעים, שולחנות נעימים בחוץ ובפנים, עמוסה ביותר מקומיים מתיירים (כבר נקודות זכות לטעמי), אל תשכחו לנסות את הטורטליני במילוי אגסים ורוטב גבינות- חלום אמיתי.
Bianco Bianchi– בסדנה של משפחת ביאנצ'י בפירנצה מעצבים ומיצרים משטחים מעוטרים לשולחנות או "שטיחים" המשולבים בריצוף בטכניקות פלורנטיניות מסורתיות כבר יותר מחמישים שנה. העבודה שלהם עוצרת נשימה (גם המחיר).
זאת הפעם השנייה שהגענו לטוסקנה בסתיו, את שדות הפרגים האדומים מאופק לאופק באפריל עוד לא זכיתי לראות, אבל לסתיו יש את הקסם שלו. הוא מפנק בפטריות כמהין מעולות, אותן חוגגים בשפע תפריטים וארועים מיוחדים ובמזג אוויר נוח ומסביר פנים לרוב.
כשעוצרים לתצפית על הנוף, האוויר עמוס ריחות משכרים שכמעט ואפשר לטעום, פרחים, ירק, תבלינים , פירות ויין. אנחנו עצרנו בנקודות יפות במיוחד לשעה של עצלות מתחת לעץ, לצייר , לסייר, לצלם ולהתגלגל הלאה לגבעה הבאה.
דרך הקיאנטי– היא הדרך עליה חולמים כשחושבים טוסקנה. כביש 222N הוא כביש המתפתל באזור הכפרי מדרום לצפון ומחבר בין אזור סיינה, פירנצה ופיזה. לאורכו כפרים קטנים וציוריים, נופים עוצרי נשימה ומרחיבי לב ולא פחות חשוב שפע יקבים משובחים שמתהדרים בסמל התרנגול המעיד על כך שהם מיצרים ומוכרים יין קיאנטי מקורי ומשובח.
אחד המקומות המהנים לעצירה על הדרך בוילה טוסקנית טיפוסית עם אוכל מקומי טעים ויין משובח של היקב המשפחתי, ישיבה בורנדה יפה ובהייה בנוף, נמצאה ממש לקראת סוף דרך הקיאנטי לכיוון פירנצה.
Nuvolari_Bar-Castellina הוא אחד מהמקומות האלה שגורמים לך לחשוב, אולי גם אני יעשה רילוקיישן לאיזה בית חווה טוסקני, אצייר ברושים ואשכיר חדרים לתיירים שחולמים גם הם על רילוקיישן לטוסקנה.
סאן ג'מיניאנו (ניחשתם נכון) היא עוד עיירה יפייפיה/ עתיקה/ מתוקתקת/ מתויירת שמכל הסיבות הנכונות לא תרצו לפספס, בזכות מיקומה על דרך הצליינים מצפון אירופה לרומא במאות ה- 12 וה- 13 התעשרו מאוד תושביה ובנו 13 מגדלים יוצאי דופן שהיו בתקופתם גורדי שחקים של ממש.
אחת האטרקציות המיוחדות למקום הוא "מוזאון הטרור", לא מומלץ לילדים ולבעלי קיבה חלשה, אל תחשדו בי שנכנסתי… אני והקטן נהנו ממופע תאטרון בובות בכיכר עם גביע גלידה ביד, בזמן שהנוער ואבא נכנסו פנימה. אני אחסוך מכם תמונות, אני יכולה רק להעיד שהם התקשו להתנער מהזוועה היצירתית שהתצוגה המחישה ומדרכי הדיכוי והאלימות הממסדיים שהיו נהוגים באזורים פסטורליים אלו.
אבל אל דאגה, היא גם משופעת חנויות עם אומנות מקומית, בתי קפה ומסעדות, את הקרבונרה החלומית הזאת עליה מונחים שבבי כמהין רייחניים אכלתי מסעדה המצויינת ristorante-belsoggiorno, לצד חלון נוף פנורמי עוצר נשימה.
כשאתם בונים לכם מסלול טיול בטוסקנה תגלו היצע עצום של מסעדות ומקומות לינה, בכל זאת זה אחד ממסלולי הטיול האהובים בעולם, אני יכולה להמליץ על כמה שנחרטו כחוויה ואנחנו נהננו מהם במיוחד :
יומיים בילינו באזור סיינה היפיפייה, אחת הערים המרשימות באיטליה, זכינו להכיר מלון בוטיק מיוחד במינו שנמצא עשרים דקות נסיעה המעיר.
Relais la costa – היא וילה בת אלף שנה שעברה שיחזור מקיף וקפדני ומתל חורבות הפכה לאתר יפייפה ואינטימי באמצע היער.
יש גם ספא, בריכה ומסעדה לפי הזמנה למקרה ולא תרצו לצאת לנסיעה לילית בדרך חצי פראית וחשוכה (כן, זה היה קצת מפחיד כשלא ממש הבנו לאן הגענו בחושך).
Villa Bernardi – אם חשקה נפשכם בחופשה טוסקנית מהסרטים זה המקום בשבילכם, בית חווה יפיפה ומשופץ שיושב על דרך היין בקיאנטי, שיפץ אותו זוג צעיר ומאוהב, הוא גרמני והיא יהודייה ניו יורקית. מה אומר, המקום פשוט מושלם, ניתן להשכרה רק לשבוע מלא עבור עד עשרה אנשים.
Residenza il colle – וילה ששוחזרה לאחרונה ושופצה ברוח המבנה המקורי מ 1200. מלון אינטימי ויפיפה שמעוצב בדיוק ותשומת לב, מקום מושלם לחופשה רומנטית, במרחק חצי שעה נסיעה מפירנצה.
טיפ עם מוסר השכל לסיום:
לפני המצאת ה GPS אני הייתי על תקן הנווטת, איטליה זכורה לי בתור אחד היעדים הכי מאתגרים ומתסכלים באירופה, עם שיטת שילוט כאוטית שמרטה לי את העצבים ולא אפשרה ממש ליהנות מהדרך. בטיול הזה, לפחות פעם ביום ברכתי את ממציא הGPS ואת השדרוג האדיר שיש בטיול נינוח בדרכים צדדיות כשקול כל כך בוטח מוביל אותך בלי צורך לחשוב, עד ש…… גיליתי את מחירה של השאננות.
לעולם אל תתפתו להצעת ה GPS להשלמת שם המקום שאתם מקלידים! גם אם זה נראה לכם בדיוק אותו השם, תמיד עדיף שאחד יאיית והשני יכתוב, שמה תחליפו, תשמיטו, תוסיפו אות מיותרת באחת מעשרים האותיות שמרכיבות כל שם באיטלקית.
יצאנו בבוקר מפירנצה לכיוון סן ג׳מיניאנו. נסיעה שידענו כי היא אמורה לקחת גג ארבעים דקות, ה GPS אמר שעתיים ואנחנו הסברנו לבנים שבטח יש פקקים של בוקר ביציאה מהעיר, מהר מאוד ירדנו מהכביש המהיר לדרך צדדית צרה ומתפתלת, טיפסנו עוד ועוד בתוך עננים סמיכים עם ראות אפס עד שלבסוף היינו מעליהם , טיפוס תלול של קרוב לאלף מטרים!
הנוף הפך סבוך וצפוף ולבן שלי שתהה בקול רם לגבי הנוף שמזכיר לו את האלפים יותר מאשר את טוסקנה, ענינו שתכף בטח נחצה את הרכס ונרד למטה.
ואכן התחלנו מתפתלים מטה, אחרי שעה וחצי של נסיעה דרך כפרים שכוחי אל בלי שום סממן תיירותי כשה GPS סימן עוד חמישה קילומטר ליעד והיעד אני יודעת מאחר וכבר ביקרתי בו, נראה אחרת לגמרי, נדלקו (סוף סוף) המנורות האדומות בראש. התעקשתי שנכתוב שוב והפעם אאיית מחדש, אתם יכולים לנחש את פרצי הצחוק ומיד לאחריהם הבאסה כשעל המסך נרשם עוד 180 קילומטר ליעד = שעתיים וחצי נסיעה. באמצע חור פראי ושכוח אל לא נותר לנו אלה להסתובב ושוב טיפסנו קרוב לאלף מטר וירדנו אותם חזרה לעמק בצד השני, בכביש שנראה חד סיטרי אבל הוא דו כיווני, בפיתולים אין סופיים, סטייה לא מתוכננת של ארבע שעות מהמסלול. הנוף היה עוצר נשימה אבל היה קשה ליהנות. למרות שיצאנו בזול, כי אותה חוויה בחצי השני והחשוך של היום הייתה הופכת הרבה פחות נעימה. מסקנה: גם אם יש לו קול בוטח ומלטף אל תכבי את המוח ותתני לו להוביל.
