בשבועות ובחודשים האחרונים, בהם המציאות המוכרת התחלפה בסרט דיסטופי, האמנתי בכל ליבי שאחרי פסח זה לא יוכל להמשך.
שהמציאות הכלכלית וסיר הלחץ הפיזי והמנטלי אליו הכניסו את כולנו יהיה חייב להשתחרר, אחרת אנשים ׳יצאו עם קילשונים׳ להתקומם, כי הפחד על הפרנסה והשפיות יהיה חזק מהפחד לחלות ולחטוף את זה קשה.
כרגע כבר די ברור שבטווח החודשים הקרובים, ואין לדעת עד מתי זה ימשך, נאלץ להסתגל למציאות קצת אחרת. ההקלות האיטיות (מידי) ו״ההבטחה״ לגלי תחלואה וסגר נוספים שיגיעו בהמשך, גורמים לנו לבחון ולהסתגל מחדש לקצב חיים אחר. כי כמו שדרווין קבע ״המסתגל שורד״ !
טריליוני שורות נכתבות בזמן הזה על ידי אנשים חכמים (יותר ופחות) מתוך ניסיון להבין איך יראה העולם במציאות החדשה שמעצבת הקורונה.
אם כפי שמסתמן, החזרה לחיים השוקקים שהכרנו עומדת להידחות בחודשים ארוכים, הרי שאין לי ספק שאנחנו לפני מגמה של היחלשות הערים והתחזקות הפרפרייה. פרובינציאליזציה במקום אורבניזציה.
משפחות שבחרו לחיות בדירות קטנות בעיר, תוך התפשרות על המרחב האישי, תמורת קירבה למנעמי העיר: חיי תרבות ומסחר שוקקים וקרבה למקום העבודה, יבינו מהר מאוד שבמציאות הנוכחית המחיר גבוה והתמורה נמוכה.
כשעובדים מהבית, אין משמעות למרחק הנסיעה אך לעומת זאת יש צורך אקוטי בחדר עבודה שיאפשר תפוקה (ושפיות).
כשמשפחות עם ילדים צעירים מתמודדות עם שבועות ארוכים בלי חתיכה של דשא ופינה של שמים, בלי מקום לפרוק אנרגיות ולשחרר לחץ, ערכו של שדה פתוח צמוד לבית וגינה פורחת לא יסולא בפז.
כשהמסגרות החינוכיות והחברתיות סגורות, ערכה של עזרה קהילתית עולה יחד עם הרצון להיות עטופים בסביבה של דאגה הדדית וקרבה אנושית.
לדעתי כל אלו יגרמו לאנשים להבין, שעבור שווי הדירה שלהם בעיר, הם יכולים לקבל הרבה יותר מחוץ לה. שטח מחייה גדול ומרווח בתוך הבית, חצר פרטית, קירבה לטבע וחיי קהילה.
אני מהמרת שללא מעט אנשים נפקחות כעת העיניים ומשתנים סדרי העדיפויות.
עד כה הקורונה לא טלטלה את הסירה שלנו יותר מידי. כמובן שיש האטה (עובדים כבר חודשיים באווירת חול המועד) אבל מאחר ותחום הבניה הוכרז כחיוני מההתחלה ואיפשר לעבודה באתרי הבניה להימשך ולנו להסתובב בחופש יחסי, לא חווינו קלסטרופוביה. העבודה התכנונית נמשכת במשרד במרץ, למרות שבהמשך כנראה שכולנו צפויים להרגיש את אדוות המשבר שיגיעו.
כפי שהבנתי, העיקר הוא שמאז ומעולם בנינו את חיינו מתוך בחירה, סביב מציאות מיטבית ומטיבה שמסתבר כי היא מתאימה כמו כפפה לימי מצור ומגפה.
מאז ותמיד היה לי ברור שהמשרד צריך להיות צמוד לבית, כי אין סיבה לשלם שכירות על משרד בחוץ ״ולבלות״ בכל יום שעות בכבישים (ברגע שעושים את החשבון, מגלים שזה בזבוז זמן שעולה בשנות חיים).
הזרימה אצלנו בין התפוקה בעבודה ולחיי הבית הפכה טבעית. אינטרוולים בין עבודה על המחשב להעמדת סיר לארוחת הצהריים במטבח. בין פגישה לטיול שקיעה בשדה וחזרה לקריאה של חומר מקצועי או כתיבה.
כמובן שאין צורך לפרט על החוסן הנפשי של ילדים שגדלים בביטחון השקט שאמא ואבא נמצאים במרחק של עשרה צעדים מעבר לקיר, והעצמאות הטבעית שמתפתחת מההבנה שאומנם הם קרובים אבל עסוקים ולכן הם צריכים לדעת להעסיק את עצמם.
כשהבית הוא מרכז הכובד של החיים, המקום שבו מתקיימות ומתחברות בטבעיות כל החתיכות שמרכיבות את הפזל של ׳היום יום׳ שלנו, הוא הופך להיות למקום מזין ומרפא.
בשביל שחיים הרמוניים כאלו יתקיימו יש להשקיע מחשבה, רגש ומשאבים על מנת להעניק לעצמנו את המרחב המיטבי עבורנו ועבור אהובינו. מרחב מספק, שיש בו מקום לביחד אבל יש גם מרחב פרטי של שקט לכל אחד לחוד. מקום לעבודה ומקום לפנאי, מקום בפנים ומקום בחוץ.
אם כבר נפלה עלינו הקורונה, אני מאחלת לעוד אנשים למצות את ההזדמנות וההתנסות בחיים בהם הבית הוא הלב והמקום הטבעי והמהנה לכל פעילויות החיים ולא רק מקום לעבור בו, או להגיע אליו לישון, בסופו של יום ארוך.
אם המציאות החדשה חידדה אצלכם את התחושה שהבית שלכם מרגיש פחות כמו אי של הנאה ושפיות ויותר כמו ׳סיר לחץ׳, זה סימן מצוין שהגיע הזמן לשינוי.
